אוכל הוא חלק בלתי נפרד מתקשורת ההמונים בימינו: הוא מסוקר בעיתונות בהרחבה, הוא המוקד של אין־ספור בלוגים, הוא נחגג בעמודי אינסטגרם עתירי תמונות של מנות מצולחתות, ומעל הכול – הוא מככב בטלוויזיה. אוכל מהווה מרכיב מרכזי בתוכניות שונות, ודרכו אפשר ללמוד על היבטים רבים של החברה והתרבות שבהן הן הופקו. בשנים האחרונות מזוהה הכנת אוכל בשעות השיא הטלוויזיוניות יותר מכל עִם ז'אנר הריאליטי, שהשתלט על המסך במדינות רבות וגם בישראל, והביא איתו שלל פורמטים הסובבים סביב האוכל.

כריכת הספר "מזון למחשבה" בעריכת שמעון ריקלין, הוצאת מודן

מאמר זה עוסק בשינוי הרדיקלי שחל בתוכניות הבישול בטלוויזיה בכלל, ובשינוי שהתחולל בטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון, עם השתלטותו של ז'אנר הריאליטי עליה, בפרט. המאמר מנתח את התמורות בנרטיב ובטון למצב שבו הכנת אוכל מוצגת כמוצר פנאי וכשעשוע; בוחן את המשמעויות התרבותיות שאפשר לייחס לשינויים האלה על גבי הצירים של מגדר, מעמד ואתניות; ובודק מה חושפות תוכניות הריאליטי הקולינריות בפני הצופים, וגם – מה הן מסתירות.

מזון בהיסטוריה

"מזון", או "אוכל" בשפת היום־היום, הוא חומר שנצרך על ידי בני אדם, בעלי חיים וצמחים כדי לספק אנרגיה וחומרים אחרים לגוף. כלומר, במקור מדובר בצורך קיומי, שתכליתו לאפשר את הפעילות הטבעית של האורגניזם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה השגת המזון, הכנתו והגשתו היו לתופעה חברתית מרכזית – בתרבות ההמונים של ימינו הפך המזון לתחום חברתי מועדף, מושא לייצוג אמנותי ותקשורתי, ציר מרכזי של דיון וביקורת.

סביב האוכל מתקיימת תקשורת סימבולית בתחומים רחבים של הניסיון האנושי: זהות אישית וקולקטיבית, סדר יום אידיאולוגי ופסיכולוגי, הגדרת טעם, סגנון חיים ועוד. לא פחות מזה, אוכל משמש אמצעי ליצירת זהות ולייצוג של זיכרון עבור קבוצות המתבדלות ביניהן על רקע גזעי, אידיאולוגי, דתי, לאומי, מעמדי, מגדרי, דורי ועוד. הדיון על הקשר בין מזון לתרבות מוביל אותנו עד ימי האדם הקדמון. אפשר לומר שכבר בימים קדומים, אופן הכנת המזון, הטקסיות של הגשתו, צורת אכילתו – היוו כולם הרבה מעבר למענה על צורך ביולוגי. כבר אז היה מדובר בניסיון להפוך את "הדבר הטבעי" לאירוע מתוכנן, מעוצב, מוקפד, ובמילים אחרות – תקשורתי.

היסטוריה טלוויזיונית

אוכל היה נוכח בטלוויזיה עוד מתחילת דרכה בשנות ה־50 וה־60 ,והופיע בז'אנרים בדיוניים מגוונים, מקומדיות ועד דרמות – כדי לייצג ארוחות רומנטיות, לתאר זוגיות מאושרת או נישואים שעלו על שרטון וכן הלאה. בתחילת ימי הטלוויזיה לא היה ייצוג רב מסוג זה מסיבות פרקטיות: בעיקר עניין של עלויות וחוסר נוחות בצורך לשים בכל פעם מחדש אוכל לפני השחקנים כאשר מצלמים סצנה יותר מפעם אחת.

לכן, וזה נכון עד היום, לא פעם גם כאשר אוכל מופיע, הוא רק סוג של אביזר – משהו שנמצא בפריים בזמן שאנשים עושים דברים אחרים, כמו לדבר על אהבה, על בעיות משפחתיות או על מזימות אפלות. במילים אחרות, האוכל נמצא שם, אבל לא ממש. כך, למשל, דמויות מדברות על ארוחה שהן עומדות לאכול או מזמינות מהתפריט, אבל הסצנה מסתיימת לפני שהאוכל מגיע, או שהאוכל מוגש אבל מוסתר מהעין. כל אלה נקראים בספרות האקדמית ארוחות "בלתי נראות" או ארוחות "חסרות". במקרים אחרים האוכל כן מגיע, אבל פחות או יותר מתעלמים ממנו, והוא לא ממש נאכל – זה נקרא בספרות "תיאבון חסר".

אחראית למהפכה בעולם האוכל האמריקאי בשנות ה-60 ג'וליה צ'יילד | צילום: Gettyimages

תוכניות שעוסקות בתהליך הכנת האוכל, כלומר תוכניות בישול, גם הן חלק בלתי נפרד מהטלוויזיה העולמית מראשיתה. הז'אנר הוותיק הזה התפתח מהרדיו לטלוויזיה באנגליה ובארצות הברית, ובמשך שנים הייתה לו צורה ברורה ויציבה למדי. הוא התרחש באולפן או במקום אחר הדומה למטבח ביתי; שף מוכר פנה באופן ישיר לצֹופֶה, כשלרוב הניחו שהצופה הוא בעצם צֹופָה (הנושא המגדרי עוד יידון בהמשך), והדגים הכנה של תבשיל מסוים, מה שהיה אמור לעזור לה לטפל במשפחתה הגרעינית ולארח משפחה מורחבת וחברים.

הז'אנר הזה התאים במיוחד לטלוויזיה, כיוון שאפשר לשלב בו בקלות פרסומות (בטלוויזיה המסחרית) ו"תוכן שיווקי" (גם בטלוויזיה הציבורית). יש לציין שזה עניין מורכב ללמוד את ההיסטוריה של טלוויזיה מהסוג הזה, בעיקר משום שבימיה הראשונים של הטלוויזיה עוד לא הומצאו אמצעי ההקלטה הקיימים כיום, ולכן רבים מהחומרים לא תועדו ונשמרו.

אולם מעבר לכך, תוכניות בישול מהסוג הזה שייכות לשגרה הטלוויזיונית היום־יומית, טלוויזיית ה־Day Time, שהיא עד עצם היום הזה צנועה ומינימליסטית יחסית, כזו שמתוכננת לצריכה מיידית ואז נשכחת. משום כך, גם כאשר כבר היו האמצעים להקליט תוכניות כאלה, הן לרוב לא נשמרו. למרות זאת, אפשר למצוא תוכניות ספורות שנשמרו, ובהן אחת מתוכניות הבישול הראשונות בטלוויזיה האמריקאית, ששודרה בשנות ה־50 ,ושמה "It's Fun to Eat with Elena". בתוכנית הופיעו שפית אלנה זלאיי (Elena Zelay), בנה בילי והספונסר של התוכנית – יצרן כלי הבישול Fresherator .

בצפייה בקטע אפשר להתרשם מהסגנון הוויזואלי המינימליסטי של התוכנית, מההתמקדות בהוראות הבישול, ומהחשיפה לספונסר, שהיווה חלק חשוב מהתוכנית, ובכך ביטא את פניה המסחריות של הטלוויזיה האמריקאית. תוכניות כמו זו של שפית אלנה, שבמרכזן הכנת אוכל בניסיון ללמד את הצופים איך להכין את המתכונים בעצמם, שודרו במשך השנים במדינות רבות. הן מעולם לא היו עתירות רייטינג, אבל מאז תחילת ימי הטלוויזיה הן היו חלק קבוע מתוכניות ה־Day Time.